למגפת הקורונה, הסגרים ומגבלות נוספות שהביאה אל חיינו, ישנן ועוד תהיינה השפעות מרחיקות לכת על חוזים שנחתמו לפני פרוץ המגפה. ביטול אירועים ונסיעות, חוזים מסחריים שלא ניתנים לביצוע, שוכרים שאינם עושים שימוש במשרד או לא מסוגלים לעמוד בהתחייבויות כספיות שנטלו על עצמם בעידן שלפני הקורונה.. על מי מטילים את הסיכון? האם הקורונה היא אירוע מסכל שמוצדק להכיר בו ככוח עליון הפוטר את המפר מפיצוי? ומה עם בעלי הנכסים, בעלי האולמות, חברות התעופה, הקבלנים שלא עומדים במועדי המסירה של הדירות -  האם נכון להטיל עליהם את מלוא הסיכון? השאלות הן סבוכות. 

 

הצוות הבינמשרדי בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (אזרחי), עו"ד ארז קמיניץ, שנדרש לבחון את הנושא במהלך הסגר הראשון כבר הודיע כי לא יכיר באופן גורף בקורונה כאירוע מסכל. עם זאת, המליץ הצוות ליצור הסדרי חקיקה פרטניים לגבי ענפים שנפגעו באופן מיוחד מהקורונה, כמו שוק האירועים, מופעי התרבות וגני ילדים. המלצותיו בעניין חקיקה מיוחדת טרם יושמו ונכון לעת הזו נראה כי אינן עתידות להיות מיושמות ונותרה השורה התחתונה, המלצה חמה למגזר העסקי לנהל משא ומתן בתום לב, למצוא פתרונות בהסכמה, ברוח התקופה, ובמידת הצורך להיעזר בהליכים חלופיים להתדיינות משפטית כגון גישור ובוררות. 

 

הצוות הבינמשרדי, אם כך, החליט שלא להתערב בחלוקת הסיכונים במגזר העסקי והעביר את הכדור הלוהט הזה לציבור ולבתי המשפט, שיתמודדו. אלא שלמרות שמדובר בהחלטה שיש בה הגיון רב, המשמעות האופרטיבית שלה – היא שבמרבית המקרים סכסוכים כאלה יגיעו לבתי המשפט.

 

מסקנה כזו היתה צריכה להוביל לצעדים אופרטיביים, תגבור המערכת, הוספת תקנים, תוספת תקציבית, הערכות לדיונים מקוונים, שהרי כולם מסכימים שמשבר הקורונה יביא להצפה של תביעות, שבתי המשפט ספק אם ערוכים לטפל בהן. אם בזמן שגרה, בירור תביעה אזרחית ממוצעת נמשך כשנתיים, מערכת המשפט ודאי אינה ערוכה לגל הצונאמי הקרוב שרק יעמיק את צוואר הבקבוק, יתקע את הכלכלה ויגרום לסטגנציה. 

 

העומס על בתי המשפט שנולד עקב המגפה הוא לא רק צרה שלנו. בכל העולם מתמודדים היום עם הדילמה הזאת, ומחפשים דרכים להפחית את העומס. בבריטניה למשל פרסמה הממשלה ניר עמדה, בו קבעה סטנדרטים להתנהגות חוזית בצל הקורונה וקראה לצדדים להידבר או לפנות למנגנונים חלופיים ליישוב סכסוכים, כמו גישור, לפני משפט. שני נשיאים לשעבר של בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת הצטרפו לקריאה. בסקוטלנד הוציאו משרדי עורכי דין מובילים קריאה דומה. 

 

כולם מסכימים שאין נוסחת קסם לסיטואציה המורכבת שנוצרה כאן, והדרך הנכונה היא לעודד את הצדדים לנהל משא ומתן כדי למצוא פתרונות גמישים, שלוקחים בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים. לא פתרון בינארי. פתרון גמיש, קשוב, שמאפשר להתאים את החוזה למציאות במקום לבטל אותו. ואם כולם מסכימים שזו הנוסחה הנבונה, מדוע לא לעודד את המגזר העסקי לנהל משא ומתן ובמידת הצורך להיעזר בגישור? מדוע לא ליצור תמריצים למתדיינים כמו הנחות באגרת בית המשפט למי שמיצו הליכי גישור טרם הגשת תביעה? 

 

החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה שמחייב זוגות העומדים בפני גירושים, לבחון חלופות ליישוב הסכסוך בהסכמה, לפני הגשת תביעה, הביא לירידה דרמטית בהיקף התביעות המוגשות לבתי משפט לענייני משפחה, חסך הוצאות לצדדים ומשאבים ניכרים למערכת, ואין מחלוקת לגבי הצלחתו, מדוע לא לשקול להרחיב את המודל הזה לבתי משפט נוספים, כהוראת שעה או לתקופת מוגבלת, כל עוד המשבר כאן? 

 

אלא שנכון להיום, כשאנחנו כבר חודשים רבים אחרי פרוץ המגפה, המצב תקוע. אין תכנית מסודרת להתמודדות עם עומס התביעות הצפוי עקב משבר הקורונה. מערכת המשפט עסוקה ביומיום שלה, בהתארגנות הלוגיסטית מול המגפה, בהתארגנות מול הרפורמה הצפויה בהליך האזרחי, אך אינה מציגה, לפחות לא במסמך פומבי, תכנית ארוכת טווח, או לפחות נתונים שיוכלו לשפוך אור על  היקף התביעות המוגשות והשפעתם על התמשכות ההליכים. למרבה הצער, אם לא ינקטו צעדים מהירים, מי שישלם את המחיר הם שוב המתדיינים. 

 

(*) הכותבת היא מגשרת ובוררת.